השבוע, מתקשר אלי ידיד ותיק ואומר לי: 'אתה יודע, לפעמים תמימות וכנות של ילד, פותחים את העיניים'.
והוא מספר לי: לפני תקופה עברתי לגור בדירה חדשה, עם חצר רחבת ידיים, בעוד בעבר גרתי בקומה שלישית, בדירה עם מרפסת קטנטונת. מובן מאיליו, כי אחת היתרונות שבדירה החדשה, הלא היא ה'סוכה' המרווחת.
באחד הימים האחרונים, אני רואה את שתי ילדיי, הגדול כבן שתים עשרה ומשנהו, כבן עשר, מסתובבים בחצר ומתדיינים ביניהם, באריכות וברצינות תהומית. נגשתי להאזין ולשמוע, במה דברים אמורים. והנה הם דנים בכובד ראש, היכן תוקם את סוכתנו החדשה.
הם חישבו במומחיות לא מבוטלת, את היתרונות שבכל אפשרות. אם יעמידוה בצפונה של החצר, יזדקקו להוסיף רק שתי דפנות, בנוסף לקירות הבניין. והיה אם בדרומה, יצטרכו להקים את כל ארבעת הדפנות. וכן הלאה והלאה. הם מחשבים כל אפשרות, על שלל מעלותיה ומגרעותיה.
האמת, שאני קצת נדרכתי, בעיקר מן הרצינות של הגדול. 'מה הוא חושש? שלא תהיה לנו סוכה'? 'זהו העול שלו'???
קראתי לו ושאלתיו: 'אתה חושש או פוחד שלא נקים השנה סוכה'???
ואז, הוא משיב לי בכנות טהורה: 'אבא, אני לא לחוץ! אני רק מתכנן'.
פתאום נפל לי איזה אסימון. לפעמים אנחנו יושבים יחדיו כמה חברים ועולה לשיחה, העניין של רישום ההוצאות וההכנסות. ישנם כאלו שטוענים: 'זה סתם מלחיץ. זה לא בשבילנו'. בליבי, קצת הזדהיתי עם הטענה.
ברם, התמימות והכנות של ילדי היקר, אפשר לומר שפקחו את עיניי. 'לרשום, לתכנן מראש, זה לא אומר להילחץ'.